גברתי, מציאות כבר עיכלת הבוקר ?

כמה פעמים שמעתם את הביטויים: היתה לי תחושת בטן, זה קשה לעיכול , יש לה בטן מלאה, הוא שומר הכל בבטן, אני פשוט לא מעכל את זה! התהפכו לי הקרביים.

לכולנו יש מערכת עיכול. עד כה כל מה שידענו על המערכת הזו הוסבר כך על ידי עולם המדע : " מערכת העיכול משמשת אותנו לקליטת מזון, לפירוקה, להפקת אנרגיה ולפליטת הפסולת מהגוף" .

זה נכון אבל...

חשבתם פעם מדוע אנחנו מרגישים כאבי בטן בתקופות לחץ או חרדה? מדוע אנחנו סובלים מעצירות? מדוע לכל אחד מאיתנו קצב עיכול שונה, מטבוליזם אחר ? מדוע המדע סבור שהמקרוביום משפיע לא רק על העיכול שלנו אלא קבלת ההחלטות שלנו?

הגולם לא ממש קם על יוצרו כפי שמספרים לנו. הרכב החיידקים שלנו יקבע על פי ההרגשה שלנו.

מערכת עיכול היא הבקו"ם (בסיס קליטה ומיון) של הרגשות שלנו. הרבה לפני שאנחנו מעכלים ויטמינים, מינרלים ושומנים.

בספרה המהפכני "על רוח וחומר" מסבירה אילנה רוגל כי כל שלבי עיכול המציאות שלנו מיוצגים במערכות העיכול החל מתהליך הלעיסה שמהווה את יכולתנו לפרק לגורמים את המציאות שלנו וכלה במעי לכל אורכו המהווה את הביטחון והידיעה שלנו באשר למתרחש במציאות חיינו. הפרשנות שלנו, יכולת הזרימה שלנו, הרצון ללמידה מטעויות , הבנה ושחרור כעסים - כל אלו משפיעים באופן תדיר על מערכת העיכול שלנו ותפקודה.

אילנה רוגל מסבירה לנו כי המשמעות של עיכול מציאות היא הליכה בעדי ולא נגדי.

כאשר אנחנו תוקפים את עצמנו רגשית ("אני לא מסוגל", "איזה אפס אני", "אין לי שום סיכוי", "אני לא סולח לעצמי") אנחנו משפיעים על התקשורת שלנו עם המיקרוביום שבתוכנו. תודעת ההתקפה תועבר למיקרוביום וכך חיידק רדום יהפוך לחיידק טורף. זו בעצם האפיגנטיקה החיידקית.

ההגדרה שלנו לגבי מי אנחנו ומה אנחנו היא קריטית עבורנו. לכולנו יש תקופות לא פשוטות אך גם במצבי אפילה אל לנו לשכוח את ההתחייבות הבסיסית שלנו להתפתחות ואט אט לחזור חזרה הביתה. אלינו.

אפשר לדמות את זה להפסקת חשמל פתאומית. החושך מפחיד, הוא מעורר לחץ רב, חוסר ודאות אפילו אימה. אבל הזיכרון הזה שלנו והידיעה שיהיה אור, שיש בסיס , שעוד מעט זה יקרה, הוא חשוב מאין כמותו. כך מספיק שמצאנו פנס קטן והוא מאיר חלק קטן בלבד , עדיין האור הקטן הזה ששמרנו לנו הוא פיסת אופטימיות אינסופית גם במצבים קשים.

לעיכול המציאות מתווסף מרכיב חשוב והוא היכולת לשחרר כעסים, להיפטר ממה שכבר לא משרת אותנו ולפסיק לאגור. כך כותבת אילנה רוגל "המעי הגס מייצג את יכולתו של בן האדם לעשות הפרדה נאותה בין כל אשר זקוק הוא ובין פסולת. זוהי יכולתו של בן האדם להבין מה מתאים ומה נכון בעבור חייו ומתוך כך לפעול ולהעניק לחייו תוקף בר משמעות. בשל זאת המעי הגס מייצג את יכולתו של בן האדם לאפשר לפסולת לצאת מגופו על מנת לא לשמור מהותה בקרבו" אין אדם שפגשתי שקרא את המשפט הזה ולא הבין בדיוק מה משמעותה של העצירות בחייו. שום גלולה לא תוכל להשפיע יותר ממודעות ותודעה לתת את הדחיפה העוצמתית הנדרשת למערכת החכמה הזו.

שמעתם וודאי על כוהנת הסדר היפנית מרי קונדו, שספריה לארגון וסדר בבית הפכו רבי מכר בקנה מידה יוצא דופן. מהו המשפט החזק ביותר אותו מצטטים כל קוראיה? תזרקו מהבית כל מה שלא עושה לכם שמח. או במילים שלה: שאלו את עצמכם Does it spark joy ?

אז פעם הבאה שחוזרת אותה המחשבה, אותה ההרגשה, אותו הכעס, אותה הטינה - תחשבו רגע

Does it spark joy ?

בואו נודה, הכי נוח להאשים את האברים שלנו. אלו שאנחנו מעבידים בפרך כי לא מתחשק לנו לזרום, לא בא לנו לסלוח ולא מתחשק לנו לאכול רק מה שטוב לנו ואז מה קורה ? מספרים לנו שיש לנו "מעי רגיז".

נו שויין, תגידו לי עכשיו אתם , מי כאן רגיז , המעי או אנחנו ?

-------------------------------------------------------------------