היצירה איננה רק אמצעי שעשוע לזמן הפנוי, היצירה היא כלי מדהים למסע בעולמינו הפנימי, מסע של פתיחות, קבלה וצמיחה. 
מגיל מאוד קטן ילדים מציירים על כל דבר, מתרגשים מעיסת בצק או מצבעי גואש. זו הדרך שלהם להגיד אני כאן. יש לי קול . 
מציאות ודימיון חוברים להם יחדיו ומפתחים את היכולת של הילדים לשלב את ההמיספרות הימנית והשמאלית שלהם. הרגש והשכל עובדים כמכלול אחד. 

למבוגרים לא תמיד קל ליצור, להמציא, לחדש. ככל שאדם מתבגר הוא הולך ונסגר תחת הררי קיבעונות, מסגרות, תפיסות, 
חשש מתמיד מ"מה יגידו" וכך הקול הפנימי כבה לו לאיטו ומתיישר בהתאם לגבולות שהאדם שם לעצמו. אנשים מבוגרים כבר אינם מאמינים לעצמם, הם עמוסי שיפוטיות וחשש. הקול הפנימי שזועק לו ומבקש להשמע קורס תחת חומות הברזל. כשמביטים בילדים קטנים אנו נזכרים שלא תמיד היינו כך. 

בילדים קטנים רואים פרצי שובבות, תשוקה, פריצת מסגרות ויצירתיות עצומה. קל לראות בכל פעוט ופעוט את הייחודיות שבו. זו ייחודיות שהילדים לא יכולים להחביא, היא שם והם מפגינים אותה ללא מורא. רק הביקורת של החברה, ההורים, המסגרות השונות היא זו שאט אט פורמת את הקשר המופלא הזה בינם לבין עצמם. לעיתים מילה אחת שנאמרה לילד יכולה לגרום לו להסתגר ולהחביא את האני שלו מכולם. אין זה קל לעמוד מול העולם איתן ולהכריז "הנני!" אך זהו תפקידם של ההורים והסביבה התומכת לתת דרור ועידוד לפרץ האותנטיות הקיים בילדים. 

הספר הרעיון של יערה מבקש להזכיר לנו את החשיבות הרבה של האזנה לקול הפנימי. כשאנו מקשיבים לעצמינו יש לנו אין סוף רעיונות שאנו יכולים להגשים. חששות תמיד יהיו. סיבות "למה לא" תמיד יהיו והמילה "כישלון" תמיד תהדהד ברקע. יחד עם זאת, כל מה שאנחנו רואים סביבינו נוצר מתוך רעיון של מישהו. 

כל בניין, כל עסק, כל שיר, כל כביש, כל ספר, כל סטארט-אפ – נולד ממישהו שהרגיש בוודאי תחושות דומות לאלו, אך הן לא עצרו אותו. הבאת רעיונות לעולם זו ההגשמה העצמית בהתגלמותה וממנה אין חשוב.