צלילי המהפכה
יום הולדתי שחל בשבוע שעבר גלגל אותי לוינה. עיר יפייפיה, מלאת תרבות, צלילים, קונצרטים וכל טוב. כנראה שהפילהרמונית של בוסטון ידעה שאגיע לעיר ביום ההולדת שלי והחליטה להגיע גם ולתת הופעה באולם הקונצרטים הגדול של וינה "היכל הזהב" בניצוחו של אנדריי נלסונס.
אני מודה שתמיד התחמקתי מהאזנה לאותה יצירה שאמורה היתה להתנגן בערב זה. הסימפוניה הרביעית של שוסטקוביץ'. כל פעם שרציתי וניסיתי, לא חלפו 20 שניות ואמרתי לעצמי "די, לא היום".
רק דמיינו לכם, 1936, רוסיה, התקופה הסובייטית.
דימיטרי שוסטקוביץ' מלחין יצירות מוסיקאליות תחת הרדאר הפוליטי של השלטון הסובייטי הקשה. היא נכתבה שנתיים בלבד אחרי הביקורת הקשה מנשוא של סטאלין על האופרה "ליידי מקבט", אופרה שלתחושת סטאלין לא ייצגה כיאות את המסורת התרבותית הסובייטית. חדשנותה ומיניותה היו איומות בעיניו. אני לא יודעת מי מכם אי פעם זכה לביקורת קשה בעיתון פראבדה, אבל דעו לכם שאין זה דבר של מה בכך. שוסטקוביץ' היה גמור מהמילים ההרסניות על האופרה שכתב וממש חשש לחייו.
על רקע כל זאת מצא עצמו שוסטקוביץ' כמעט ללא אמצעי מימון עבור כתיבת יצירות חדשות. הסימפוניה הרביעית שכבר היתה מצויה בקנה נגנזה על ידו מייד. הוא ידע, הצייטגייסט הנוכחי אינו מאפשר כל חריגה מהציפיות של המשטר הסובייטי ולכן בחר לפרסם רק את החמישית. סימפוניה שהוכיחה יישור קו וחזרה לתלם המאולץ של התשתית הסובייטית החונקת.
אדיז'דה מנדלשטאם, הסופר הרוסי שהיה בן זמנו וחברו של שוסטקוביץ' כתב על ההשפעה הפנימית של הפחד: "קיום כזה מותיר סימן. כולנו נעשים קצת לא מאוזנים נפשית, לא חולים, אבל גם לא נורמאליים: חשדנים, מבולבלים ומעוכבים בדיבור שלנו, ובו בזמן מציגים מופע של אופטימיות מתבגרת. אם אתה חי במצב של פאניקה מתמדת, אתה מתחיל לקבל מודעות מיוחדת של כל דקה, של כל שנייה. הזמן מקבל משקל ולוחץ על החזה כמו עופרת. זה לא כל כך מצב נפשי כמו תחושה פיזית." ההסבר המצמרר הזה, באותה מידה, מתאר את ההשפעה הרגשית של הקשבה לסימפוניה הרביעית של שוסטקוביץ'.
הרביעית, הבועטת ופורצת הדרך שכבה לה במגירות נעולה על סורג ובריח והתיישנה כמו יין כמעט 25 שנים עד שהוצאה מהארון לאוזני העולם כולו. אני תמיד אומרת שציפיות זו הרעה הכי חולה שיש לנו על פני האדמה. ציפיות משבשות הכל, הן גורמות לנו ללכת כנגד הרצונות שלנו ומסיעות אותנו בנתיב לא לנו. ללא ספק היצירה הזו היא יצירה שלא עמדה בציפיות. היא יצירה שחיפשה לבעוט במסורת, ברצונות, בצרכים אלא לתאר רגשות, זעקה ותחושות כאב מזוקקות.
זו מוסיקה אפיזודית, קפריזית, צינית, לא מאמינה. היא ממש גורמת לנו לערער על היסודות של כל מה שהכרנו על מוסיקה. זוהי סימפוניה המשתמשת באמנות כביקורת עיתונאות, כנבואה; כניסיון התערבות בהיסטוריה ובעיקר כדי להמחיש לנו את ההרגשה החונקת של חיים תחת משטר אפל באשר הוא.
יצירות מחאה בעיני הן פסגת האומנות, הן שלם שגדול מסכום חלקיו, הן צורה של מחאה שהיא כל כך אלגנטית, עדינה ועם זאת בועטת מייסורים אל מול מציאות קשה.
כנראה שיום ההולדת שלי היה היום הנכון להיכנע ליצירה הזו על כל גווניה. נכנסתי להיכל המוזיקה המפואר בוינה להאזין לפילהרמונית של בוסטון וזכיתי לאחד הביצועים הכי טובים שראיתי בחיי ליצירה סוערת, בועטת, זועקת, הרמונית ודיסהרמוניה בו זמנית. ללא רגע דל.
כשהגיעו הנגנים אל הבמה היה נדמה שבעת ששוסטקוביץ' כתב את היצירה הוא החליט קודם כל להשתמש בכל כלי מוזיקאלי אפשרי. מה לא היה שם ? כל סוגי כלי הנשיפה שרק ניתן לדמיין, כלי הקשה עשירים ומגוונים, מיתרים, נבל ועוד נבל. רק פסנתר כך נדמה לי, לא היה שם. יצירה שנכתבה ל 125 כלים. יש את זה ביותר עוצמתי ?
מן הצליל הראשון הגב מזדקף. אין זו יצירה בה שוקעים עמוק אל הכיסא עוצמים עיניים ומתמסרים למוסיקה בנחת. מן הצליל הראשון יש מתח באוויר, הלב מתחיל לדפוק, העיניים מתרוצצות אלי התזמורת וכמו במשחק טניס עוברות מכלי לכלי, משמאל לימין ומימין לשמאל. כל רגע קורה משהו, כל רגע בעל עוצמה משלו. לעיתים מגיחה מלודיה הרמונית לשנייה או שתיים, נדמה שהמלחין שתל אותן שם רק בכדי לתת לנו לנשום. זו תחושה של דריכות כמו בסרט מתח שכל אחד מהצופים יכול רק לדמיין מה יהיה השלב הבא. היה שם עושר צלילים מדוייק, צורם ומלטף, מלווה בהלמות תופים ששומרות אותנו בעירנות מוגברת. "זוהי התשתית התחושתית של היעדר החירות" רצה שוסטקוביץ' לומר. הקשיבו.
דו מינור.
לאן יצירה כזו יכולה לקחת אותנו ?
דו הוא צליל ההתחלה, הדחיפה. הצליל של הנבט כשהוא בוקע מהאדמה, שולח שורשים לתהומות ומרים ראש אל עבר השמש. צריך המון כוח על מנת להוציא את עצמינו להתחלה חדשה. זהו אתגר. אתגר מול מה יגידו, אתגר מול עצמינו, מול ניסיונות העבר שלנו, התפיסות שלנו, האכזבות שלנו, התקוות שלנו, האמונה הפנימית והכוחות שלנו. הסימפוניה הרביעית של שוסטקוביץ בדו מינור היא כמו טיפול בנזעי חשמל, יש בה רצון לבצע RESTART של ממש. טלטול מערכתי לצמיחה מחדש.
מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים שבלי ניעור של ממש הוא לא יזוז מדרכו ? מי מאיתנו לא הרגיש שעל מנת להשיג את החופש הקינטי שלנו יש לשבור קירות עצומים ? זה הזמן! זה היום! זו השעה!
שלכם באהבה.
_________________________________________________________
היכן לשמוע ? על מנת לקבל צליל איכותי- כדאי לנסות להוריד את היצירה מAPPLE MUSIC וכד' : הפילהרמונית של בוסטון באלבום החדש , 2018.
Andris Nelsons and the BSO - Shostakovich Symphonies Nos.4 & 11
ניתן לקרוא ביקורת על האלבום , אמיר מנדל בהארץ
ועד שתורידו את היצירה בביצועה החדש הנה ביצוע ישן יותר:
