הסוד המופלא בחתול של שרדינגר

השבוע היה לי אתגר מקצועי מאתגר. אתגר שרק עצם ההשתתפות בו גרמה לי עונג והתרגשות מהולים במתח מסעיר. חרף העובדה שההצלחה באתגר אינה תלויה רק בי, עשיתי כל שביכולתי להשיגו. גייסתי את כל יכולותיי, כישרונותיי וכישוריי על מנת להצליח בו. כעת עליי להמתין כשבוע-שבועיים על מנת לדעת האם הצלחתי באתגר שהצבתי לי , או לאו.

בימים האלו, בעוד אני מחזיקה לעצמי אצבעות בידיים וברגליים אני לא מצליחה להשתחרר ממחשבה אחת. מחשבה על חתול. או ליתר דיוק החתול של שרדינגר.

עולם הפיזיקה הקוונטית החביב עליי, תמיד מבאר לי סוגיות מעניינות מחיי היום יום שלנו. אמנם הפיזיקה היא מורכבת ולעיתים נדמה שהבנתה שמורה ליחידי סגולה אך ההנחה הזו מוטעית. בשנים האחרונות גיליתי שכמעט כל נושא שאנחנו רוצים להכיר וללמוד אותו אפשרי גם אפשרי. לשם כך נדרש דבר אחד בלבד: תשוקה.

אז מה הקשר בין החיים שלנו לבין פיזיקה קוונטית ? המילה העצמתית ביותר שיכולה לשמשני עבור תשובה זו היא : מוזרות.

הן בחיים שלנו והן בפיזיקה קוונטית יש מוזרות רבה. תופעות שאנחנו לא תמיד יכולים להסביר, תופעות אקראיות (ראנדומליות) שגורמות לנו להרים את שתי גבותינו, לפעור עיננו ולשאול "איך זה יכול להיות?"

אז נחזור לחתול. בשורה אחת, הסיפור של החתול, הנו סוגיה מחשבתית מעניינת בפיזיקת קוונטים לפיה אם נכניס חתול לתיבה סגורה המכילה רעל שיכול להתפרק באוויר אבל גם יכול שלא להתפרק, החתול שבפנים יהיה חי ומת בו זמנית.

אך רגע אחד, חובה עליי להוסיף כאן הבהרה מהותית לאוהבי בעלי החיים, הניסוי שנערך לפני כמעט מאה שנה על ידי זוכה פרס נובל לפיזיקה ארווין שרדינגר, הוא ניסוי מחשבתי בלבד ולא נערך על חתול של ממש.

ככלל, מה שמיוחד במכניקת הקוונטים הוא שמדובר בעניין הסתברותי. כך, אם נערוך ניסוי, לא נוכל לחזות איזו תוצאה תתקבל בו אלא רק – מה ההסברות שתהה תוצאה זו או אחרת. בעולם הקוונטי, דברים לא נשארים במקום אחד או הולכים בשביל אחד, הכל קורה בו זמנית. קצת כמו למלא כרטיס לוטו. יש לנו סטטיסטיקות מובהקות על כמה אנשים זוכים מתוך כמה אך אם נעשה ניסוי עצמי, נמלא כרטיס לוטו ונשלח אותו, לעולם לא נדע אם נזכה ובכמה עד שלא יצאו הכדורים מן המכונה ויקבעו את המספרים הזוכים. בכל רגע נתון גם זכינו גם לא זכינו. רגע היציאה של הכדורים מהמכונה, הרגע שבו אנחנו יודעים בוודאות מה הם המספרים שעלו בגורל נקרא "קריסה של פונקציה" או בעברית טהורה : "רגע התכלס". גם אם כבר נבחרו המספרים הזוכים אבל עדיין אנחנו לא פתחנו את הטלוויזיה להתעדכן בהם, עדיין לא הגיע "רגע התכלס" ומבחינתנו בכל רגע נתון ייתכן וזכינו וייתכן ולא.

כידוע לכם האטום מורכב מפרוטון, נויטרון וסביבם חג אלקטרון (זוהי אבן הבניין ממנה עשוי כמעט כל חומר בטבע, צירופים שונים של הנויטרונים ופרוטונים יצרו חומרים שונים). כך, האטום הוא בעצם גרעין וסביבו ענן אלקטרונים. אנחנו לא יודעים איפה נמצא האלקטרון. אנחנו יודעים למדוד את המהירות שלו אבל לא את המיקום שלו. בפילוסופיה אנחנו יכולים לקרוא למצב הזה "בחירה חופשית" אך בפיזיקה יקראו לכך "סופרפוזיציה" (מונח שמזהיר אתכם מפני ז'רגון מקצועי מעורר יראה וריחוק). אם נחליט לנקוט באפשרות הבחירה החופשית עד תומה, הרי גם אנחנו כמו האלקטרון לא ניתנים לחיזוי. איפה נהיה מחר ? השד יודע. אם פיזיקאי ירצה לדעת היכן יהיה האלקטרון מחר, יוכל לחשב זאת על ידי נוסחה שמודדת את ההסתברויות הללו (וכאן הרשו לי להימנע ממונחים מבעיתים כמו פונקציית הגל).

אז ברגע שהבנו על רגל אחת, שישנן תופעות בטבע שלא ניתן לצפות אותם, נבין את הרקע שבהשראתו הועלתה השערת החתול של שרדינגר:

1. ניקח חתול ונכניס אותו לתוך תיבה.

2. לתיבה נכניס חומר רדיואקטיבי שיכול להתפרק (פירוק=מוות מיידי לחתול).

המעניין בחומר הזה הוא שיש לו סיכוי של 50% להתפרק.

3. לאחר זמן מסוים כאשר נפתח את התיבה נוכל לדעת האם החתול חי או מת.

אך מה קורה עד שנפתח את התיבה ?

איך נקבע מה מצב החתול מול התיבה הסגורה? הוא חי ? הוא מת? הוא גם וגם ? הוא חצי חי וחצי מת ? כל הפרשנויות הללו נתונות לוויכוח פילוסופי של פיזיקאים רבים.

ארווין שרדינגר (הבעלים הפילוסופי של החתול) קבע שבמצב כזה לא ניתן לקבוע הגדרת חיים או מוות עבור החתול, הוא מצוי בין שני המצבים הללו, מצב הנקרא "סופרפוזיציה".

יש להבין שכאשר אנחנו פותחים את הקופסא, אנחנו שותפים לתהליך של יצירת המציאות, כי בפעולה שלנו אנחנו גורמים לקריסה של המצב הסופרפוזיוציוני (המצב ההוא שאומר ש"הכל יכול לקרות") ואז אנחנו חלק אינטגרלי מקובעי עתידו של החתול (בפיזיקת מערכות קוראים לזה "הדוחף" וה-"מושך" דהיינו זה שמשפיע על התנועה)

אגב אלברט איינשטיין לא ממש אהב את העניין הקוונטי הלא ברור הזה שמרגיש כמו הטלת קובייה. לכן קבע את הביטוי הנודע "אלוהים אינו משחק בקוביות עם העולם". הפיזיקאי הרוחני המופלא נילס בוהר השיב לו, "איינשטיין תפסיק להגיד לאלוהים מה לעשות".

אז מה לכל זה ולאתגר שהיה לי השבוע ?

תודה ששאלתם. טרם קיבלתי תשובה ואינני יודעת לאן נושבת הרוח ולכן מבחינתי בכל רגע הכל יכול להיות. יחד עם זאת אני מבינה באופן מוחלט שיש בי יכולת הנעה ודחיפה של המציאות הזו בכל רגע נתון. אני יכולה להפעיל את המגנט שבי במלוא עוצמתו ובכך להתניע מרחוק את מה שמתרחש בקופסא האטומה. או להתעלם מעוצמותיי האדירות, לטשטש את המגנט בערפילים ולתת לאחרים לפתוח את הקופסא בעבורי.

החיים שלנו מלאי אתגרים, מטרות, שאיפות, מאוויים - היכולת שלנו לצעוד בבהם בבטחה היא רק על ידי הרגשה אמיתית ועמוקה שאנחנו יכולים ואנחנו מאמינים בעצמינו ובבחירות שלנו.

חרדות, חששות, פחדים מושכים אותנו אחורנית במקום לתת לנו רוח גבית.

התחושות שהיינו רוצים להעניק לילד שלנו כשהוא חושש לצעוד בנתיב כלשהו - אלו התחושות שאנחנו רוצים לקחת על עצמינו.

כתבתי לא פעם, שאחד הדברים המרגשים והמעניינים הוא לקרוא משפטים של אנשים שיודעים שסופם קרב הנמצאים במצב גסיסה. אחד המשפטים החוזרים על עצמם הוא "הלוואי והייתי מעז ל..." . יש דברים כל כך רבים שאנחנו רוצים לעשות ולא מעזים כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה יקרה אם נבצע אותם. אבל החתול של שרדינגר מזכיר לנו כבר כמעט מאה שנה, שהכל יכול לקרות , אנחנו לא יכולים לקבוע מראש תוצאה כזו או אחרת אבל אנחנו בהחלט יכולים לנסות להתרגש, להרגיש, לחשוב, ולמגנט את השאיפות שלנו.

וכך יקרה.

או שלא.

שלכם באהבה, מיכל

יש לכם חבר או חברה שמחכים למשהו שיקרה או סתם לא מעזים ? שתפו אותם !

שלכם באהבה,מיכל