פרח נתתי לנורית וציפיותיטיס כרוני
ציפיותיטיס שיגרוני כרוני . איך נפטרים מזה ?
אחד משירי הילדות האהובים והמרגשים שאני זוכרת הוא "פרח נתתי לנורית" של מרים ילן שטקליס. השיר הזה ממצא את כל כך הרבה מהווית חיינו. אני זוכרת את הכאב שרבים כמוני הרגישו מאותה נורית שלקחה את התפוח והלכה לשחק עם ילד אחר, תחושת אכזבה מרה, החמצה, עלבון ומה לא. נורית הצטיירה לנו כילדה איומה, כזו שעושה מה שהיא שרוצה, כזו שלא מתחשבת באחרים. נותנים לה ונותנים לה והיא הולכת עם אחר. בכל זאת, קיבלת תפוח ופרח, לא תתני קצת אהבה ? אז לא. בחיים האמיתיים, נורית לא חייבת לנו כלום. אנחנו יכולים לחלק הרבה תפוחים ופרחים להרבה "נוריות" חולפות בהמון סיטואציות אבל לעולם לעולם עלינו לדעת שהנתינה שלנו אינה יכולה לאלץ את האחר לנהוג על פי הציפיות שלנו. כל נתינה שבצידה ציפייה רק תגרור אכזבה איומה. רוצים לתת ? תיתנו אבל בידיעה שאין מדובר בשוחד רגשי אלא בנתינה רק כי ממש רציתם בכך. כי הרגשתם שזה נכון לכם בלבד. נקודה.
וכך.....
כל שנה זה מגיע לפני החגים. סימנים מדאיגים של ציפיותיטיס שיגרוני מורגשים באוויר וככל שערב החג מתקרב התסמינים מתגברים.
הרופאים מודאגים, חלק ניכר מהאוכלוסיה נגוע במחלה ואפילו לא יודע שהוא נושא את הוירוס האימתני הזה. התקשורת משתדלת שלא לסקר את הנושא על מנת שלא לזרוע היסטריה בציבור אך סימני ההדבקה אכן מבהילים.
איך נדע שאנו נגועים בה ? ובכן, אחד התסמינים הראשונים הם שכחה, שכחה פתאומית מה רצינו לעשות ואיפה רצינו להיות, עד לכדי מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן. הרופא יזהה בקלות את המחלה. המחלה כאמור הנה "שגרונית" דהיינו , קשורה בגרון שכן החולים בה נוטים להוציא מגרונם ביטויים רבים נוסח "אבל לא נעים לי" או "אבל מה הם יגידו מה ?" או "נו, אבל היא מצפה מה אני אעשה?"
התחושות הפיזיות, לא מאחרות לבוא בצעדי ענק אחרי אלו הפסיכולוגיות.
אם כן, מהם בדיוק שורשי המחלה ? המחלה הזו מובילה לנטייה כרונית לענות על ציפיות הסביבה ללא כל התחשבות ברצונותינו אנו. תסמיניה הראשונים מתגלים כאמור באמצעות הביטוי השולט "לא נעים לי" והיא נוטה כאמור להתגבר בתקופת החגים . גם קוקטייל הכדורים המורכב ביותר לא יכול לה, למחלת הציפיותיטיס.
הבעיה היא שהמחלה מדבקת והרסנית ולא צריך שום פיסת DNA כדי להדביק את זה שלידך. מספיקה לעיתים שיחת טלפון מאמא, מאבא, מהילדים, מהחמות או מההוא מהעבודה כדי לנטוע בנו את הוירוס הזה. וכשהוא מתחיל להשתולל , הו הו, זהו איבדנו את הדרך. הדרך כבר לא שלנו, היא כבר שלהם. והדרך שלהם היא הרי של מישהו אחר וכן הלאה. העברנו את זה הלאה עד שאף אדם עלי אדמות לא חי את דרכו שלו.
זוכרים את הפרסומת למלחמה באיידס שהייתה נפוצה בשלהי שנות ה-90 ? הפרסומת הסבירה שכאשר אנו מקיימים יחסים עם מישהו, אנו גם מקיימים יחסים עם מי שהוא היה עמו לפנינו, ועם מי שההוא שלפנינו היה עמו וכן הלאה.
כך גם קורה גם עם הציפיותיטיס. כשאנחנו מקיימים ציפיות של מישהו אחר עלינו לזכור שגם הוא מקיים ציפיות של מישהו אחר וגם המישהו האחר חי לפי ציפיות של אחרים עד שאף אחד לא יודע, לא זוכר ולא שואל מה הם ציפיותיו מעצמו. עולם כמנהגו נוהג.
אז מה באמת הבעיה עם ציפיות ?
ציפיות מגיעות עם כל אינטראקציה חברתית שלנו. הכרנו חברים חדשים ? הנה, נולדה לה מערכת ציפיות. קיבלנו הזמנה לארוחת ערב ? הצד השני יצפה שנזמין בחזרה, קיבלנו מתנת יום הולדת ? הצד השני יצפה למתנה ביום ההולדת שלו בחזרה. התקשרו לשאול אותנו מה שלומינו ? יצפו שגם אנחנו נתקשר באותה מידה ותדירות. אין לכך סוף והתהליך כמובן הוא דו צדדי - הצד השני מצפה מאיתנו ואנחנו מצפים ממנו. הבעיה המרכזית היא שלא תמיד אנו יודעים איזה מערך ציפיות יש לסביבה שלנו, היא גדולה ועמוסה וזה בלתי אפשרי לחשוב כל הזמן למי ועל מה אני צריך לענות. מערך כזה, לו נחליט להזין אותו יכול להעסיק אותנו 24/7 וברוב המקרים להותיר אותנו עייפים ומרוקנים. כשאנחנו מרגילים את הסביבה שאחנו תמיד שם עושים כרצונה אנחנו ממורמרים, עבדים למציאות שמנהלת אותנו כמו דיקטטור איתמתני. חיים כאלו תמיד יותירו את התחושה המרה "אף אחד לא מעריך אותי, למרות כל מה שאני עושה".
כך גם כאשר אנחנו מצפים ממישהו למשהו, אנחנו בונים ציפייה, אנחנו צופים משהו , משמע אנחנו מנסים להשפיע על העתיד, לעצב אותו לחשוב כיצד הוא צריך להיראות בעיניים שלנו. אבל כידוע, אנחנו לא באמת יכולים להשפיע על המציאות, והתנהלות כזו סופה אכזבה מרה.
ראו כדוגמא מינורית מאוד את נושא המתנות לחגים, תעשייה כלכלית שלמה מתגלגלת על הרצון שלנו לענות על ציפיות. האם באמת מישהו מאיתנו חושב שהוואזה שקנינו בפוקס-הום לדודה חיה היא ההוכחה הניצחת לכך שאנחנו אוהבים אותה ? האם העובדה שבן הזוג שלכם ירוץ לקניון לפני החג לרכוש עבורכם מתנה זו הוכחה לאהבה ? לתשוקה ? לחברות ? או שזה פשוט החשש שלו לאכזב אתכם ?
הכי טוב לקנות פרחים לעצמינו , לפרגן לעצמנו, לאהוב את עצמינו ולא לצפות לקבל זאת מאחרים.
התרגלנו לתת ולקבל כמו בספר חשבונאות פתוח והדרך לחתוך את השרשרת הזו היא החלטה אישית או שיחה כנה עם מי שעומד מולנו.
יש לדעת שהחלטה חד צדדית שלא לענות יותר על ציפיות שגורמות לנו להרגיש לא נוח, תגרור הרבה פעמים תמיהה, כעס, עלבון ועוד מיני מטעמים. כאשר הסביבה מתרגלת לכך שאנחנו מרצים אותה, אנחנו שקופים לה, הכל ברור מאליו, אנחנו שם מתוכנתים, מחונכים, עושים מה שמצפים מאיתנו. הפרה חד צצדית של ההסכם הזה היא בבחינת הכרזת מלחמה. אך אם נעמוד על שלנו ונסביר את עצמינו ב"רגישות ונחישות" (ע"ע תכנית ההתנקות) הסביבה תכבד את ההחלטה בסופו של דבר ותקבל אותנו כפי שאנחנו. ואם לא ? הכל בסדר, לא כולם חייבים לאהוב אותנו או את הבחירות שלנו.
ומה בין ריצוי לבין ראש השנה ?
מנהגי תחילת השנה, ראש השנה ויום כיפור הם מנהגים מעולים ושימושיים לטיפול במחלה.
ברכות לשנה טובה, תקיעת שופר, סליחות, תשליך, אכילת רימון, ראש דג, תפוח בדבש ועוד – איפה הם פוגשים אותנו ?
תקיעת השופר עליה שוחחנו לא פעם, היא האותנטיות שלנו, הקול הפנימי שלנו שלא מזייף, לא מתיפייף ולא מתחנף. קול צלול, חזק ורהוט שאמור כתקיעת השופר לשחרר מגרוננו את מי שאנחנו. צליל נטול אותנטיות הוא צליל מזויף, צליל שמרצה את גחמות הזולת וחי לאור ציפיות של אחרים, צליל כזה הוא קקופוניה מוחלטת. כשאנחנו מאחלים לעצמינו בריאות, זו ההתחלה. זו יריית הפתיחה.
מציאת הצליל הנקי שלנו אינה משימה פשוטה כלל ועיקר, זו מלאכת מחשבת של רקימה ופרימה עדינה של מארג סבוך ומורכב שבנינו סביבנו. זו עבודה תודעתית יום יומית אך היא-היא החיבור המשמעותי אל עצמנו ואל יעודינו.
האזינו לנגינת השופר של Ensamble Yamma
סליחות. מה הן הסליחות ולמי הן הסליחות ?
סליחות מעצמינו על כל מה שעוללנו לנו. סליחה על ההתעלמות המוחלטת שלנו ממי שאנחנו , סליחה שלא אהבנו אותנו כפי שאנו ראויים, סליחה שלא הקשבנו לעצמינו, סליחה שנטשנו את עצמינו וסליחה שמחשבותינו ומאוויינו הלכו לרעות בשדות זרים. היום זה הזמן שלנו לסלוח לעצמינו ולהעניק לנו חמלה ואהבה כפי שאנו יודעים כל כך טוב להעניק לקרובים לנו.
האזינו לשיר של Alanis Morissette שנקרא "אני מתנצלת מעצמי"
תרגמתי חלק ממילות השיר היפה אשר אומרות :
אני מתנצלת מעצמי.
ההתנצלויות שלי כלפיי, מתחילות כאן לפני כולם.
אני מתנצלת מעצמי.
כי טיפלתי בי יותר גרוע מכל אחד אחר.
על התעלמות מהקולות הגבוהים ביותר שלי.
על כך שחייכתי גם כשהייתי כה מסוכסכת עם עצמי
על היותי מנותקת כל כך מגופי,
אף אחד לא היה אכזרי כלפיי יותר משהייתי.
תשליך. מה נשליך ? נשליך מעלינו את כל מה שלא משמש אותנו יותר. כל הכעסים, כל העלבונות, כל החשבונות, כל רגשות האשם, כל השקים הכבדים האלו שמקשים על ההליכה, מקשים על היום-יום עד כדי שקשה להרים את הראש ולראות את הדברים הטובים שחולפים בדרכינו ומתפוגגים להם.
מדוע עושים זאת בים ? על שום הזרימה שנותנים לנו המים. על שום הצבע הכחול שעוזר לנו להתנתק, להתרגש ולשחרר את מה שאינו מוביל אותנו לשום מקום פרט לכאב.
תפוח בדבש נאכל על שום המתיקות העצמית שאנו מחליטים להעניק לעצמינו השנה, ראש הדג יזכיר לנו שאנחנו המובילים, אנחנו מנווטים ואנחנו הנהג הבלעדי של החיים האלו.
והרימון חברים, הרימון הוא כל כישורינו , כישרונותינו ויכולותינו עימם באנו לעולם. כולנו. הביטו ברימון בכל גרגיר אדום, פורץ, עסיסי ופועם כמו הלב, כמו שאנחנו בשיא הלבלוב.
אז איך נפתח את השנה ?
בסימפוניה השישית של בטהובן "הפסטורלית" בפה מז'ור. עוצמת הטבע, עוצמה של התחלות, של פריצות, של תנועה והתחדשות. אין חזק מכך.
שנה טובה !
גם אתם נפטרתם מהציפיותיטיס השגרוני הכרוני ?
ספרו לי איך , אני ממש סקרנית לדעת !
שלכם, מיכל
