לו היו כל אומני העולם נאמנים בתרבות

לו פרנסיסקו גויה היה "נאמן בתרבות" העולם לא היה זוכה ליצירה "שלושה במאי 1808" המתארת הוצאה להורג של מורדים ספרדים שבוצעה בידי צבא נפוליאון במהלך כיבוש חצי האי האיברי.

לו היה דימיטרי שוסטקוביץ "נאמן בתרבות" לא היינו שומעים מעולם את הסימפוניה החמישית שלו ולא את הסימפוניה לכינור מס' 1 ולא עוד ועוד יצירות מופתיות שידעו לחבר בין צלילים וצללים של עולם רווי פחד.

לו היה בטהובן "נאמן בתרבות" היה מקדיש את הסימפוניה השלישית שלו לנפוליאון ולא גונז הקדשה זו בפומבי מתוך האכזבה המרה שאחזה בו.

לו היה ז'ן סיביליוס "נאמן בתרבות" לא היה הוא יכול הוא להלחין את היצירה "פינלנדיה" ולהביע את זעקתו.

לו היה ויקטור חרה הצ'יליאני "נאמן בתרבות" לא היינו זוכים לשיריו העוצמתים שהוליכו אותו לסוף חיוו האכזרי. לו היתה מרסדס סוסה "נאמנה בתרבות" היא לא היתה שרה. לעולם.

לו היתה בילי הולידיי "נאמנה בתרבות" לא היינו מצטמררים כשהיא שרה את STRANGE FRUIT

המוחה נגד מעשי הגזענות בארצות הברית של שנות השלושים.

לו היה אז'ן דלקרואה "נאמן בתרבות" לא היינו זוכים לראות את "החירות מובילה את העם" המתארת את מהפכת יולי 1830 ובעיקרה את סבלם ואובדנם של מעמד הפועלים.

לו היה תומרקין "נאמן בתרבות" לא היינו רואים מעולם את הפסל "הוא הלך בשדות" לאחר מלחמת ששת הימים.

לו היה ברוס ספירנגסטין "נאמן בתרבות" לעולם לא היינו מתרגשים לצלילי BORN IN THE USA

או נתקלים באלבום מוזיקלי כמו "the rising" או "lonesome day".

לו פיט סיגר היה שוקל נאמנות כלשהי לתרבותו, לא היה כותב ולו שיר אחד בכל שנות החמישים והשישים בהם פרסם עשרות שירים. וודי גרת'י לא היה מעז לכתוב את

MY LAND IS YOUR LAND

ושקט על פני תהום.

אומנות היא הדרך הרכה, העדינה, והאצילית ביותר להבעת רגשות.

זוהי דרך מחאה דיפוזית כפריטה על מיתרי ויולה להשראה עולמית.

זוהי עוצמה של רכות כמשק כנפי פרפר המנסה להניס שור העומד בפניו.

וכך כתב אוסקר ווילד לפי 120 שנים בספר "תמונתו של דוריאן גריי" :

"המוסריות המודרנית כרוכה בקבלת אמות המידה של התקופה שבה אתה חי. לטעמי, איש-תרבות אשר מקבל על עצמו את אמות המידה של תקופתו לוקה בחוסר מוסריות מן הסוג הדוחה ביותר."