אז למה אנחנו שומעים שוב ושוב אותה מוסיקה ?

השבוע נקראתי לראיון בערוץ 10 בכדי להסביר סקר חדש שפרסמה חברת המוסיקה "דיזר" . על פי הסקר בו השתתפו 1000 בריטים, כאשר אנחנו מעל גיל 30 אנחנו מעדיפים להצמד לשירים הישנים שאנו מכירים וקשה לנו להיפתח לסוגי מוסיקה חדשה. אצל נשים הגיל הממוצע יורד ל 24. זאת אומרת שמוסיקה שהאזנו לה בגיל הנעורים שלנו היא זו שאליה תמיד נבקש לחזור. מדוע ?

יש לכך כמה סיבות. הסיבה המעשית היא שאין לנו זמן. בעבר כאשר היינו רוכשים דיסק, היינו מאזינים לו בכל נבכי נשמתנו. היינו יושבים ומקשיבים, מתרכזים במילים ובלחן. היום, כך טענו עורכי הסקר, אין לאנשים את הזמן הראוי להקדיש למוסיקה. המוסיקה עוברת לידינו כבדרך אגב ואנו מתוך הרגל בוחרים ברשימות השמעה שאנו מכירים מקדמת דינן.

הסיבה הרגשית והמעניינת היא היותה של המוסיקה "מזון למוח". כאשר אנחנו מאזינים למוסיקה שאנו אוהבים מופרש ממוחינו דופמין. שליח עצבי שגורם לנו להרגיש טוב, תחושה של רוממות רוח ושמחה. הוא מופרש בין היתר בעת קיום יחסי מין, בעת ארוחה מהנה ובקרב צרכני הסמים. ככל שהמוסיקה שאנו מאזינים לה יותר צפויה (אנו מכירים את הלחן ויודעים לאן השיר מתקדם) כך כמות הדופמין המופרשת גבוהה יותר.

בגיל הנעורים השובב שלנו חווינו חוויות רבות ומרגשות. הכל היה חדש, הכל היה מסעיר , צעדנו את צעדי העצמאות הראשונים שלנו בחיים. כל חוויה כזו הרבה פעמים לוותה ב"פס קול מוסיקלי". פס הקול הזה מוטמע בזיכרון שלנו באופן רגשי. כל חוויה קולית מתעצמת שבעתיים כאשר נקשר לה רגש. כך השיר בו פסענו לחופה שלנו או השיר שליווה את ריקוד ה"סלואו" הראשון שלנו לעולם ירטיט את ליבנו גם אם לא נזכור מדוע ומה בדיוק קרה כששמענו אותו.

הסיבה השלישית האחרונה והמעניינת להצמדותנו לעבר היא הקושי שלנו בחידוש, בשחרור תפיסות ובהליכה אל הזר והלא מוכר. אנחנו אוהבים את הקבוע והצפוי. הוא נותן ביטחון וודאות (לכאורה כמובן). כל ניסיון והליכה בשביל חדש, אפילו ז'אנר מוסיקלי חדש הוא הימור, הוא קשה לעיכול והוא דורש הסתגלות. המוח שלנו, הגם שהוא מתגמל אותנו על הצפוי והמוכר הוא איבר גמיש. הוא קורא לנו לחדש ולנסות דברים אחרים. השגרה והשליטה אינן מיטיבות איתו, הוא רוצה שנלך בדרכים חדשות, נמוסס תפיסות עתיקות ונשליך הרגלים מאוסים לאלתר. בואו נתחיל היום לפתוח שבילים חדשים ומי יודע אילו ענפים, עלים, פרחים ופירות נגלה.