....לזרום כמו ילד, כמו נהר , כמו

לפעמים אנחנו פשוט רוצים לזרום.

יש לידינו את האנשים האלו שיודעים איך לעשות את זה ורק לנו זה לא קורה.

בואו נחשוב למה ? מדוע יש בני אדם שחווים אירועים לא פשוטים בחיים אבל יודעים להמשיך הלאה ויש את אלו שמתקשים לדלג מעל המשוכה והיא נותרת לה שם תחת רגלם ממאנת לזוז, מושכת את כל המחשבות ומטשטשת את כל מה שמסביב עד שגם הדברים הטובים כבר לא נראים.

למה הדבר דומה ? דמיינו טרמפולינה קופצנית שהיא בעצם הרשת הגמישה של חיינו. לפתע נופל כדור ברזל על הרשת הזו ולא זז. והוא שוקע שם במרכז הטרמפולינה ומושך אליו כמו מגנט את כל מה שמתקרב אליו. קצת כמו בתיאוריית הכבידה של אלברט איינשטיין משתנה כל מרחב הזמן שלנו בגלל "כדור ברזל" אחד עיקש.

הדרך הראשונה לנסות להרים את כדור הברזל הזה ולאושש את הרשת מכוח הכבידה שלו היא להחליף משקפיים. אתם מכירים את זה שחבר או חברה משתפים אתכם בדרמה גדולה שהתחוללה בחייהם ואתם מביטים בהם בתמיהה וחושבים "אנחנו מבינים אבל זה לא כל כך נורא כמו שאת\ה עושה מזה". כך בדיוק עלינו לנסות להביט במה שאירע לנו. כאילו חבר משתף אותנו בסיפור הזה. האם האירוע הזה באמת כה טרגי, חסר סיכוי, סופי ודרמטי ? או שציירנו לעצמינו תסריט עסיסי עם פרשנות סופית ונחרצת כאילו היינו ניצבים במשחקי הכס 2 ?

החלפת נקודת מבט היא אומנות. לחלקינו היא מתנה מולדת. חלקינו יודעים מאז ומתמיד להביט בחצי הכוס המלאה, להתענג עליה ולבחור בה באופן חד משמעי. מאידך רוב בני האדם ניחנו בראייה עיקשת של חצי הכוס הריקה. כאשר היא ריקה, כך אנחנו מאמינים, אין לה כל סיכוי להתמלא שוב. על אומנות המשקפיים הוורודות יש להתאמן, בין אם זה במחשבה ובין אם זה בכתיבה, זוהי עבודה שעלינו לנסות להשלים על מנת לעזור לנו להירפא ולהמשיך הלאה.

בואו נחשוב. איך זה בטבע ? ראיתם פעם אזדרכת ממורמרת על הענף שקרס לה תחת עומס הרוחות ? אזדרכת שטוענת שלעולם לעולם לא יצמח לה עוד ענף כזה מדהים כשהיה לה, אזדרכת תבוסתנית שמרגישה מכוערת ולא מאמינה יותר שתפרח ? ראיתם פעם אלון כועס ? אלון שגילה שהחרוב שלצידו שתה את כל המים שלו ומסרב להמשיך הלאה ולנסות למצוא מקור מים אחר בעזרת שורשיו ? אלון נעלב , יש דבר כזה בכלל ?

הטבע סביבנו הוא ה-רמז לעובדה שאפשר להמשיך הלאה תמיד. ארבע העונות הן הבסיס לחיים שלנו, לסערות, לדרמות ולפריחות המחודשות.

ומה אמליץ לכם לשמוע ?

על מנת לחדד את היכולת שלנו לזרום עם המציאות ולא לריב איתה תכופות אמליץ לכם להאזין ליצירה הנפלאה של המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה "המולדובה" אשר לקוחה מתוך מקבץ של 6 פואמות סימפוניות : "מולדתי". היצירה נועדה לפאר את מורשתה של צ'כיה מולדתו האהובה של סמטנה. מחרוזת היצירות נכתבה לאורך חמש שנים החל מ 1872 ונכתבה למרבה הפליאה והעצב כשהמלחין היה חרש לחלוטין. (כן, כן, לבטהובן לא היה מונופול על היכולת הזו).

היצירה היא 100% זרימה. הצלילים של נהר הוולטאבה החוצה את פראג, מעניקים לנו תחושה של 430 ק"מ (אורך הנהר) של עונג צרוף, שצף קצף מהיר וקליל. מה שהיה היה והכיוון שלנו הוא למעלה, בזרימה ובשינוי תוך עליצות ורוגע.

יצירה נוספת שאני רוצה להמליץ עליה על מנת לסייע לכם לקבל בשלום את המציאות ולעכל אותה בנחת ככל שניתן היא הפרטיטה השלישית של באך במי מז'ור.

כאן יש יצירה חדה כתער, היא מסמנת לנו מסלול בעל התקדמות ברורה, קוהרנטית, שקופה. כל מהמורה מסתיימת בעלייה והשלמה, כל הנקודות מתחברות לתמונה אחת הרמונית ושלמה.